האם אפשר לאהוב את הבדידות ומדוע זה תקין?

כל אישיות היא ייחודית, ואדם מסוים מעדיף סגנון חיים בהתאם לפסיכוטיפ שלו. חלקם לא מדמיינים את החיים ללא תקשורת מתמדת עם חברים וזרים רבים, בעוד שאחרים מעדיפים אורח חיים מבודד. האם אפשר לאהוב את הבדידות ומדוע זה תקין? בואו ננסה להבין את זה.

ישנם המון אנשים שאוהבים בדידות, או ליתר דיוק, בדידות, בחברה. עבור חלקם, הבדידות היא זמן של הנאה, הנאה ואושר, עבור אחרים זו בעיה רצינית, סבל וגעגוע. ישנם גם אנשים שתקופות של חשק לבדידות מתחלפות עם רצון בלתי מרוסן לתקשורת ללא הפסקה.

במקצב החיים המודרני, עדיין לא ניתן להשיג בדידות מוחלטת. אבל עבור רבים זה הופך לתקופה בה אדם יכול להרשות לעצמו להתנתק מהעולם הסואן, לצלול למצב מתחשב, לאט לאט להתבונן פנימה ולהרהר בנושאים המועדפים עליכם. אף אחד ושום דבר לא מסיח את דעתו, לא מפריע, לא נוגע.

לאנשים שונים יש סיבות שונות לבדידות. אישיותו של אדם כה רב פנים, כי פשוט בלתי אפשרי לגזור איזו רגילות בלתי מעורערת. אבל קיימות מגמות כלליות.

• מופנמים. אנשים מהסוג הפסיכולוגי הזה ממוקדים הרבה פחות באינטראקציה עם העולם החיצון מאשר עם עצמם, מתמקדים בעולם הפנימי, העוסקים כמעט כל הזמן בידע עצמי, לא אוהבים פרסום בשום ביטוי.מוקד תשומת הלב של אנשים כאלה ממוקד בעצמם. לבד, מופנמים משחזרים אנרגיה שבוצעה בסביבה החברתית ומשוכנעים שהם לא לבד בבדידות.
• אנשים עם חשיבה מופשטת (יצירתיות, פעילות מדעית, מושגים חדשים, כיוון רוחני, משהו אחר דומה). חשוב להם להתרכז ברעיונות הפנימיים שלהם, בחלומות, בתוכניות שלהם. בנוכחות זרים, סביר להניח שזה לא יצליח, לכן פרטיות לאנשים כאלה היא מרכיב משלהם.
• אנשים חסרי ביטחון מאוד בעלי הערכה עצמית נמוכה. קשה להם להיות בעין הציבורית, בבדידות הם מרגישים הרבה יותר נוחים.
• אנשים עם מוגבלות פיזית. לא כל חברי החברה, שאיתם אנשים כאלה צריכים ליצור קשר, הם בעלי טקט ותחושת פרופורציה. אין זה סביר שמישהו יאהב לתפוס מבטים מצערים, או אפילו לשמוע קינות בכתובתם, ולכן האנשים האלה, ככלל, אוהבים את הבדידות.
• זוגותבהם בני זוג, גם אם הם בני זוג אוהבים, מעדיפים לקבל מרחב אישי, לסמן גבולות, לתרגל בדידות זמנית.
• זוגיות קשה וקשה. אדם עייף ומותש, לא משנה אם גבר או אישה, שואף שלא מרצונו להתבודדות כדי לפחות לברוח באופן זמני מסיוט אמיתי.
• זה קורה שעל פי רצון הגורל יש לאלץ אדם להתמודד עם בדידות, מתרגל בהדרגה להיות לבד וכבר לא רוצה שינויים, מחשש להפסדים חדשים. הוא טוב ונוח לבד.

בדרך כלל הם לא יושבים במצב סרק, אבל עסוקים בהרהור ברעיונות שלהם או בלימוד אינטנסיבי משהו חדש (שפה זרה, למשל). מתוך הכרת עולמם הפנימי היטב, הם יבינו טוב יותר את הפחדים והחוויות של אנשים אחרים, ירגישו אהדה עמם ולעיתים קרובות מפגינים אמפתיה (אמפתיה). בדרך כלל, אנשים כאלה מאופיינים באיפוק, בעמידות, בדמיון יצירתי מפותח. הם באמת מעריכים את האירועים שמתרחשים, מווסתים בקלות את רגשותיהם, מנומסים לאחרים.

חובבי הבדידות בחיים מנסים לבחור מקצוע שקשור לפעילות נפשית. אלה מתמטיקאים, ממציאים, פילוסופים, מלחינים, סופרים. יש להם פוטנציאל אינטלקטואלי רב עוצמה, מכוונים להכיר את עצמם ולקבל הרמוניה מוחלטת רק כאשר הם לבדם עם עצמם. אינטליגנציה מופשטת מאפשרת להם להתמודד עם מושגים קשים-מורכבים, לפתור בעיות מדעיות, ליצור מושגים חדשים, להזיז התקדמות.

כמובן שלא כל האנשים הרגילים, המועדים לבדידות, הופכים למדענים מצטיינים. אבל במציאות המודרנית, בחירת עבודה עם קשר מינימלי עם הסביבה לא תהיה קשה. מדובר במתכנת מחשבים, פרילנסרים, ספרנים, עובדי ייעור וכו '.

בפסיכולוגיה יש כיוון שלם שחסידיו טוענים כי בעיית הבדידות אינה קיימת כלל. זו טעות לקחת בחשבון כי באופן מוחלט כל האנשים שפורשים מעת לעת ובכל דרך אפשרית מתקשורת הם אגואיסטים ואישיות אנטי-חברתית. לרובם אין שמץ של סטייה נפשית כלשהי. עבור אדם רגיל, בדידות אוהבת היא נורמלית למדי. יש מוחצנים, פתוחים וחברותיים ככל האפשר, הם אוהבים חברות רועשות, מוכנים לשיחות תמידיות עם כל אחד על הכל ועל כלום, עבורם הבדידות של "המוות הוא כמו".

יש מופנמים הזקוקים לפרטיות ולשתיקה. שהות ארוכה בכפייה בקרב אנשים אחרים ממצה אותם נפשית, והבדידות עבורם היא חופשה המיוחלת. בבדידות, עולמם הפנימי מלא בהרמוניה, מחשבות נכנסות לסדר, המתח הפנימי נעלם. לבד אדם יירגע ויהיה מוכן לתקשורת שוב.

שתי המדינות הן הנורמה. הדבר החשוב הוא לא להפוך את חייך לבדידות באופן שוטף. אתה לא יכול להסתגר לחלוטין. צריך להיות מסוגל ליהנות מהחיים, להיות בטוחים למצוא את הזמן (המנותק לפי שיקול דעתו של האדם עצמו) לתקשר עם אנשים אחרים (קרובי משפחה, מכרים, עמיתים), ליצור קשרים רומנטיים, לשתף שעות פנאי עם חברים. והזמן הנחשק לבדידות עם המרחק הרגיל מהבוהות העולמית ומהמחשבות האהובות עליך (למשל, קטגוריות פילוסופיות, משמעות החיים, המרחב והיקום) תמיד יימצאו.

יש לציין כי אנו מדברים על אישיות בריאה פסיכולוגית, נורמלית, אך שונים לחלוטין מבחינה פסיכולוגית, אופי מעוצב, מזג ובסיסי חיים לבדידות. תפיסה נוירוטית של עמדת חיים והחוויות הפתולוגיות של בדידות הקשורות בה, הרצון לניתוק 24 שעות מאנשים וקור רוח לכל יכול להוביל לתוצאות חמורות ולסבל מתמשך, אך זה כבר מתחום הרפואה.

לאדם אינטליגנטי, יוצא דופן, שמספק את עצמו, בדידות – מצב טבעי לחלוטין, מאושר. זה עוזר להחזיר את הכוח שהוצא, להיפטר מעייפות ולמנוע התפתחות של ביטויים מלחיצים. אחרי הכל, הבדידות לאהוב בכלל לא אומרת להגן על עצמו מפני קיר בלתי חדיר. גבר חי בחברה, ותקשורת הכרחית בשבילו. וכדי לחיות טוב ונוח, אנשים רוצים לבחור, מתי, כמה ועם מי עליהם לתקשר וכמה זמן להיות בבדידות (ולא על פי סטריאוטיפים מבוססים בחברה).

אך התשוקה לבדידות ובדידות ממושכת משנים את התפיסה האמיתית של העולם. לאדם קשה יותר ויותר להתמודד עם מצבים בלתי צפויים ולקבל החלטות הדורשות קשר אינטנסיבי עם אנשים אחרים. כדי לפתור את הבעיה, הוא לא רוצה להשאיר את ה"קליפה "שלו בכלל, ולעתים קרובות הוא מעדיף לא לעשות דבר.

בדידות הופכת להרגל. אדם שפוי יעריך את המצב במידה מספקת ויבין שצריך תיקון של התנהגות.. במצב כזה, חשוב להתמקד בעבודה נפשית קשה, להשיג תוצאה מוחשית, לחוש את דרישתך.

הסתכל סביבך, העריך את העולם סביבך, שימי לב לאנשים מעניינים שאינם כמוך. בקרוב יתברר כי היחס שלך לעצמך ולעולם משתנה במהירות. תפסיק להתעמק עד כאב, תלמד להסתכל חיובי על עצמך מבחוץ, להתגבר על ריכוז עצמי, להפנות תשומת לב מרבית לאחרים. אז אהבת הבדידות לא מפריעה לחיים נוחים, וזמן לבזבז לבד עם עצמך יביא את הדקות הרצויות של אושר וסיפוק מוחלט מהחיים. פעילות חברתית רגילה, המכוונת לא רק לעצמך, אלא גם לאחרים, לא תאפשר לחיים לעבור, ולצד המתכונת "אני אוהבת בדידות" תהיה אמירה: "אני אוהבת אותך, חיים!".