לוגופוביה: גורמים, תסמינים וטיפול

כל אחד בזמן התרגשות חזקה יכול לאבד את מחשבותיו, לא למצוא את המילים הנכונות ולחוות קשיי דיבור. לפעמים חרדה חזקה לפני נאום מתקרב או אפילו שיחה קבועה מתפתחת לפוביה. עליכם להבין את הסיבות להופעתו של פחד כזה. האם יש דרכים יעילות למיגור המחלה?

לוגופוביה (מהלוגואים היווניים הקדומים - "מילה", פובוס - "פחד") - חרדה מפחד מדיבור. יש שם אחר לפתולוגיה זו - גלוסופוביה. לרוב, הפרעה נפשית הקשורה לפחד מדיבור נמצאת אצל אנשים עם לקות דיבור. אדם חש חרדה בלתי נשלטת לפני כל תקשורת עם אנשים מבחוץ. לפעמים הוא חווה כל כך הרבה לחץ שהוא מוציא מילים שונות לחלוטין במקום אלה שרצה לומר.

פוביה מתרחשת לעתים קרובות בתוך גמגום. במקרה זה, הוא מחולק לשלושה סוגים: הפרעה נוירוטית, דמוית נוירוזה מעורבת.

• גמגום נוירוטי בדרך כלל מופיע כתוצאה ממצב טראומטי. לאחר מכן, התכווצויות מופיעות ומעוררות גמגום. לוגופובי חווה חרדה קלה, המסוגלת להתפתח להתקף חרדה בתהליך התקשורת עם אדם זר.

ככל שהדובר מודאג יותר, קשה לו להביע את מחשבותיו. הוא מתחיל לבלבל מילים, מנתק בפתאומיות ביטויים באמצע, עושה ניסיונות לעזוב. שיחה עם אנשים מבחוץ זה מבחן אמיתי.

• גמגום דמוי נוירוזה היא תוצאה של מערכת עצבים חלשה. אנשים עם הפרעה זו סובלים מהתכווצויות של שרירי הנשימה-ווקאליות במהלך הדיבור.כתוצאה מכך הלוגופוב אינו יכול להוציא מילה אחת. הוא מרגיש מביך ומתבייש בשתיקתו הכפויה. יש רצון להפסיק מיד את התקשורת.
• הפרה מעורבת תורמת לנוירוזה קשה. הפרעת חרדה מתרחשת במהלך כל תקשורת, פרט לשיחה עם הקרובים ביותר. הלוגופובוס אינו מסוגל לנהל דיאלוג עם המוכר, המנצח והעוברים והשבים הרגילים. הוא חווה לחץ קיצוני בעת הצגת מספר לא מוכר על מסך הנייד בזמן שיחת טלפון. אדם כזה מעדיף לנהל אורח חיים מתבודד.

הפחד מדיבור מופיע לרוב אצל אנשים עם ליקויי דיבור מולדים או נרכשים: סובל, מגמגם. הסיבה לחשש מהתקשורת עם זרים עשויה להיות חוסר ביטחון, חוסר שילוב. אדם חושש מהערכה שלילית מאחרים.

לעג של ילדים, ביזיון ובריונות מצד בני גילם תורמים להתפתחות המחלה. הבושה שנחווית בילדות בגלל מילים מדוברות, הפרעה גסה באמצע, דרישה לשתיקה מתחזקת בתת מודע של האדם ויכולה ללוות אותו כל חייו.

הגורם למחלה אצל מבוגר הוא החשש שמא לא יובנו דיבורו. הפחד מהעברת מחשבה למאזינים בצורה מעוותת בגלל הגייה לא קריאה וקשה מוביל לרוב לפוביה.

הופעתו של פחד מדיבור מתבקשת לעתים על ידי מאזינים חסרי סבלנות שממהרים, מתקנים או מסדרים מילים לאדם המגמגם. תקשורת כזו מובילה לפחד להפוך לבן שיח לא מעניין, דוחפת את הסובל לסגת. יש לוגופובים עצמם שאינם מקבלים את המוזרות שלהם, אינם רוצים להשלים עם פגם קיים. בהקשר זה, הם נותנים לעצמם התקנת שתיקה.

הופעת פוביה יכולה להיגרם כתוצאה מריח לא נעים הנובע מהפה הנגרם כתוצאה ממחלה כלשהי בדרכי העיכול.

הסימפטומים הפסיכולוגיים הבאים טמונים בפוביה זו:

• חרדה מוגברת;
• נדודי שינה
• פחד חסר סיבות;
• אובדן תיאבון
• תחושת נחיתות;
• לחץ נפשי;
• התקפי חרדה.

קיימת סימפטומטולוגיה ספציפית של המחלה, הגורם לגמגום עצמו:

• עוויתות של המנגנון הקולי;
• קושי לבטא ביטויים;
• חזרה על צלילים, הברות ומילים בודדות;
• התכווצויות מפרקיות;
• משך זמן ההשהיה של הדיבור.

יחד עם ביטויים אלה, התופעות הנלוות לעיתים קרובות נצפות:

• טיפולי פנים שונים;
• מהבהב מהיר;
• רעידות שפתיים;
• מתח שרירים
• הבעת פנים;
• הזעה מוגברת;
• חוסר אוויר.

על פי מידת ביטוי התסמינים המחלה מחולקת לשלושה סוגים:

• עם לוגופוביה קלה, אדם מפחד לדבר בפומבי;
• עם פחד ממוצע מדיאלוג עם אדם זר;
• במקרים חמורים, כל מחשבה על תקשורת גורמת לפאניקה של הלוגופוב.

בשלב מוקדם של המחלה, קל להיפטר מהפתולוגיה. בכל המקרים האחרים נדרשת עזרה של מומחה מוסמך. המטפל בוחר גישה פרטנית לכל מטופל. לרוב משתמשים בטיפול מורכב.

ראשית, המטופל זקוק לייצוב המצב הפסיכומוטיסטי ותיקון הדיבור. המומחה מלמד את המטופל לשלוט בכישורי תקשורת חדשים ולרכוש הרגלים אחרים במהלך השיחה. הרופא עובד בקשר הדוק עם קלינאי תקשורת המבטל ליקויי דיבור.

טיפול תרופתי לא עוזר להתגבר על הפחד, אך הוא מרגיע את מערכת העצבים ומפחית משמעותית את תסמיני הנוירוזה. לרוב, מרשם למטופל נוגדי דיכאון והרגעה. מומחים אחרים עוזרים לייצב את מצב העצבים של המטופל: פיזיותרפיסטים, מעסים, דיקור סיני ורפלקסולוגים.

אדם יכול להקל על סבלו בכוחות עצמו עיסוי קליני תקשורת ותרגילי נשימה יומיומיים המבטלים התכווצויות של שרירי הצוואר. אישורים, מדיטציות, אמבטיות מרגיעות עוזרים להסיח את דעתכם ממחשבות שליליות ומתכוונים לרגשות חיוביים. אימונים קבועים באופן אוטוגני מאפשרים להיפטר מאי נוחות נפשית, זיכרונות לא נעימים, עלבונות לא מבוטלים.

יש כמה טריקים עוזר ללוגופובי להסיח את הדעת ממחשבות איומות ולהחליט לבטא ביטוי בנוכחות זרים:

• במהלך השיחה, עליך להביט בעיניו של בן השיח, להתמקד בלחיצת מבטך ולא באמירת ביטוי;
• לבטא את המילים בנשיפה, להתמקד בהברה הראשונה;
• כאשר מילים "תקועות" בגורם, יש צורך לחזור על הניסיון לבטא אותן, בעוד שלא מומלץ להסיט את מבטו מהבן שיח;
• אמירה מוצלחת מעוררת את המשך הדיבור.

כשגמגום ילדים, ההורים חייבים להיות רגישים במיוחד:

• בשום מקרה אסור להאשים את הילד בהגייה לא נכונה או לא ברורה של מילים;
• אי הרצון של הילד לבטא מילים בנוכחות זרים יכול להיות פירושו הופעת הפרעת חרדה, לכן יש צורך להתייעץ עם פסיכולוג;
• בסימנים הראשונים לגמגום, עליך ליצור קשר עם קלינאי תקשורת;
• ניתן להתגבר על עוויתות המתרחשות בעת הגיית תנועות בעזרת שירה (רצוי להקליט את התינוק במקהלה);
• עם לקות דיבור התינוק צריך לדבר לאט, לבטא את המילים בצורה ברורה, שתאפשר לגבר הקטן לענות ללא קושי בקצב מתון;
• יש להקשיב לילד מגמגם בזהירות רבה ובסבלנות, אסור לכם להפריע לו, ועליכם לשים לב למשמעות הביטוי, ולא להשמעתו.